זו האובססיה שלי עם האמת – זה מה שמחרפן אותי. לפי זה אני שופט אנשים (זה לפחות אחד המדדים החשובים) – לפי הנכונות שלהם להכיר באמת, במציאות שמולם (בד"כ ברמה אישית, אבל לא רק). זו השריטה שאני מביא מהבית, הללמוד-מטעויות-ההורים-שלי שלי.

כל זה מוביל ל-2 דברים:

א. אני הופך ונעשה למישהו שמתמחה בלהרוג את הקסם – לגלות את הטריק של הקוסם, להפריך מדעית את האגדה וכאלה. ואח"כ אני מתפלא שהחיים מרגישים לי יבשים…

ב. אני הולך ומתרחק מלהגיד את האמת ומלעשות את האמת. אולי מרוב שראיתי כמה רע מגיבים אנשים לאור ניאון קר שמכוון נון-סטופ אל הסיטואציה, מבחוץ – והם מגיבים כך בצדק – אני בטוח ש"האמת שלי" "חזקה מדי", ושותק כדי לא לפגוע. האמת היא שהיא לא "חזקה מדי" – היא מעיקה מדי. היא הורגת את הקסם. ואחרי שהתחלת לנקב את בלון ה"קסם", די מהר יוצא ממנו האוויר – והאווירה בהתאם… ואם כבר מישהו מפחד מהשפעת "עוצמתה" זה אני, כמובן.

חוץ מכל זה, לפני שאשכח – יכול להיות שעליתי לפני כמה ימים על התשובה האמתית שלי ל"מה אתה באמת רוצה לעשות", ואם כן אז התשובה היא "להוביל ולנהל מהפיכה". עוד לפני הבעיה של "איזו מהפיכה? באיזה תחום?" ישנה הבעיה של להודות בזה בלב שלם ו/או להיות בטוח במאה אחוז שזה זה. אחד הדברים שאני לא מצליח להוציא מהם את הקסם זה הרעיון לפיו כל המקצועות שאני לומד, אם באופן עיוני אבל בעיקר אלה שבאופן מעשי – כולם מסתובבים סביב אותו נושא. אף שאני שונא את עצמי על שבאף אחד מהמקצועות אני לא משקיע מספיק כדי להיות למקצוען, אשכרה מנחמת אותי המחשבה שהמעט שאני לומד בכל מקצוע הוא רק פרגמנט מ-skill set שלם שיגדיר את התפקיד שלי באותה מהפיכה. מסתמן כרגע – קצין תקשורת.

בזמן סקר השוק אני שומר על כל האופציות פתוחות: מקבל כל אדם וכל דבר וברמה מסוימת – מוכן לנסות כל דבר פעם אחת. הבעיה היא שאני מנסה להספיק יותר מדי התנסויות, ומוצא את עצמי מתחייב ליותר דברים משאני מסוגל באמת לעשות. המשמעות של זה, כמובן, היא שאני לא מספיק באמת לעשות שום דבר, כי כדי לעשות משהו כמו שצריך דרוש זמן וזמינות מנטלית – ריכוז, ממש להיות ברגע, באמת; אלה 2 דברים שאין לי, כי אני שומר אותם לכל הדברים האחרים שאני מנסה לחוות במקביל + לכל הדברים שאני רוצה לנסות ולא מספיק + מחזיק תמיד עוד קצת מקום לעוד, אם יש משהו מעניין שעוד לא נתקלתי בו.

בגלל זה, כמובן, אני לא יכול להתחייב – אני צריך להיות מסוגל לעזוב הכל וללכת. איך אני יכול לקנן ולבנות את החיים שלי סביב מקום ואנשים כלשהם אם אני יכול לגלות פתאום שהחיים הכי טובים מצריכים שאעזוב הכל לברזיל? באותה מידה, אני לא יכול להתחייב לבני אדם: כמו שאני רוצה לנסות את כל סוגי המוזיקה, את כל המקצועות – אני גם רוצה להסתובב עם כל סוגי האנשים. ובכך שאני לא מתחייב על סוג אחד של אנשים, אני לא מקדיש מספיק זמן וזמינות מנטלית לאנשים.

אלה הסיבות לתחושת האשמה האין-סופית הזאת – בלא להיות לגמרי עם אנשים, מקומות, מצבים. אני כזה פרפקציוניסט חמדן שאני רוצה הכל, ובנסיון להשיג הכל ובו-זמנית אני מוצא עצמי, כצפוי, עם הרבה חלקים ובלי אף שלם. אדם חכם יותר היה מדביק את החלקים האלה, את שברי הכדורים, הקוביות, ההקסהדרונים ושאר הצורות הברורות ובעלות השם ויוצר משהו משלו. יוצר משהו משלו, קורא לו על שמו ועושה את זה כ"כ טוב שאחרים ינסו להעתיק את הפיגול שלו. הרי הצורות האלה היו שיקוצים בעצמן לפני שקנו להן תהילה. אבל אני רוצה שהצורה שלי תהיה כ"כ מוצלחת, שאני לא יכול פשוט לזרום עם זה ולגלות על הדרך – אני מוכרח לשבת, מראש, עם ניתוח של שאר הצורות, למצוא את הפגמים בהן, למצוא פתרון לפגמים האלה ורק אז להתחיל לבנות. רק כשיש לי תכנית מושלמת.

יש רגעים שבהם אני כן יודע שאסור לתת ללו"ז איסוף המידע לדחות את לו"ז העשייה, אבל אף פעם לא כשמדובר בחיים שלי. איך אשכנע את עצמי להפסיק לעשות סקר שוק וללכת כבר לקנות? במיוחד כשאני מסתובב בחנות כבר הרבה זמן, ונראה שכבר קנו הרבה מהדברים הטובים? אם לא אקנה בקרוב כבר יהיה ערב, ועד שאקנה ואגיע עם החיים הביתה כבר יהיה לילה ולא אספיק לשחק בהם.

הפעם האחרונה שכתבתי כאן הייתה ב-19 באוגוסט, ובערך חודש אחרי זה מישהו שלח לי מייל. מישהו שאשכרה קרא כאן שלח לי מייל. הוא כתב שהוא מזדהה עם דברים שכתבתי, והודה לי (הוא גם כתב "אם אתה משום מה אוהב את מה שכתבתי, או חלק מזה, אז את יכול מבחינתי לפרסם את זה", אז זה בסדר). אז תודה לך על זה. זה מוזר, אבל זה היה נעים, האמפתיה (וגם, לא אשקר, ההערכה).

ייתכן שאדם נורמלי היה שואב מדבר כזה יותר כוח/הרגשה טובה, אבל אני עקשן. אני באמת, כמו שניסו אנשים לומר לי, מתעקש על להרגיש חרא. אני ילד קטן ומפונק שעושה דווקא למישהו. אני לא ממש בטוח למי, למה או באיזה נושא בדיוק, אבל יש בי משהו שלא מוכן לעבור לסדר היום. אני לא יודע על מה, אבל סדר היום ממתין שאתפנה אליו כבר הרבה שנים. הדווקא הזה לא משפיע על אף אחד, אף אחד לא מתרגש מזה (כי אף אחד, כולל מי שזה מכוון אליו, לא רואה את זה ו/או לא רואה את זה ככזה), כך שזה לא מביא לי תוצאות רצויות. מצד שני, זה כן, בסופו של דבר, גורם לי לתסכול ולדכאון. זה לא אומר שאני מפסיק עם זה. התחייבתי לדווקא הזה ואני ממשיך איתו, גם אם זה אומר שאני זורק את החיים שלי לזבל. אני כבר לא יודע למי אני עושה דווקא, באיזה אופן בדיוק ו/או על מה אני מוחה, אבל אני יודע לעצור את החיים שלי בהתאם לתכנית המתאר של הדווקא, ואני ממשיך. ועצם זה שאני כבר לא זוכר את הפרטים המקוריים מקשה עליי להפסיק. הצלחתי ללכוד את עצמי. אולי זה מסביר למה אני לא באמת רוצה כלום – כי הדבר היחיד שאני רוצה הוא שהדווקא הזה יעבוד, קרי שמי שזה מכוון אליו יעשה או יפסיק לעשות משהו. זה הדבר היחיד שאני רוצה, אני לא יודע מה זה, אז אני לא רוצה כלום. יש אנשים שאין להם, והם מתאמצים וטורחים עד שיש להם. לפעמים גם אז אין להם. יש אנשים שנאבקים על להשיג. לי יש לא מעט וזה לא מעניין אותי, כי זה לא הדבר הזה שאני רוצה. כמו ילד מפונק שדופק tantrum באמצע הקניון.

לא פלא שאני שונא את עצמי, אני שונא ילדים מפונקים.

אבל הכי נורא זה שאני לא יכול לדבר על זה עם אף אחד, כי אני מתבייש. אני מתבייש בזה שה"בעיה" שלי כ"כ עלובה, כ"כ בעיה של אנשים שאין להם בעיות, שאני מרגיש כמו זבל מפונק לבוא לאנשים ולהגיד "אני בדיכאון ולא יכול לעשות כלום עם החיים שלי כי לא הכל מושלם כל הזמן". או, אולי, הכי נורא זה שאני לא מצליח להביא את עצמי לקבל טיפול כמו שצריך, כי א. זו בעיה כ"כ כלומניקית, כ"כ בעיה של פינוק שאני צריך פשוט להתבגר ולהתגבר עליה בעצמי, וב. מה הסיכוי שאמצא מטפל/ת שי/תבין אותי בדיוק וי/תעזור לי בדיוק? אני בקושי מצליח להסביר לאנשים (כשאני כבר מנסה בכנות) מה הבעיה, אז ללכת לפסיכולוג, לספר לו הכל, לבוא אליו בשבוע שאחרי, להמשיך לבוא ולנסות לעבור שם איזשהו תהליך, רק בשביל לגלות אחרי שנה שזה לא זה? שזה לא עובד, שהוא לא קלט בדיוק-בדיוק מה הבעיה שלי, לא הצליח להוציא ממני את הדברים שאני לא מעז לומר לעצמי, הסתמך על האבחנה העצמית שלי, אותה הסברתי לו לא-ברור ולא-נכון והתאים לזה טיפול, שלא עובד? ואז מה, לנסות שוב? hell no. או מושלם, מההתחלה, או בכלל לא.

אני מכור למושלם. כמו סם. ברגע שטעמת קצת מושלם, שום דבר אחר לא שווה את המאמץ. למה להתאמץ אם כל מה שתקבל בסוף זה "סבבה"? אפילו אם תקבל "ממש טוב", זה אף פעם לא יהיה "מושלם", אז למה לטרוח?

+

הגעתי לרמות חדשות של שפל*

+

הפוסט הקודם היה טעות (אולי) – לא יודע אם מישהו אשם, אלא נראה שהבעיה העיקרית היא שאני מפחד לקחת אחריות (על כל דבר, גם הדברים הקטנים ביותר) כי אני לא חושב שאוכל לעמוד בזה כי יש לי דימוי עצמי נמוך ואני רואה בעצמי כמי שלא מספיק חזק/מוצלח לעמוד באיזשהו משהו

+

אני קורא את כל מה שכתבתי כאן, שוב חושב שאני מגוחך(X7) ועלוב(X7) כמו ילדה בת 14 ומוסיף לעצמי עוד 150 שנאה עצמית (לא הרבה כי יש כבר המון, ו-once you reach maximum level וכו'… אני עוד לא שם, אבל קרוב)

+

אני עסוק רק בבעיות הפאטיות שלי ולא משתתף במחאה שכאילו תפורה עבורי בדיוק = +200 אשמה פולנית

*אני אומר את זה כי נפתחתי למישהו, מישהי, שאין שום מצב לעתיד איתה (לא רק כי היא לא תרצה, אלא כי אני לא רוצה. ועדיין!!! היא הפכה לי את כל הראש היום רק כי היא סקסית, זרמנו פעם ועכשיו, כידידה טובה [וסוג-של-פנויה] היא מחבקת אותי, מלטפת אותי ועושה לי מסאג'ים. היא עושה את זה הכי טבעי, הכי אמתי שאשכרה עושה טוב, מה שעושה את זה לסופר-סקסי בעיניי, אבל אני לא מסוגל לזרום. ואם היא מחבקת/מלטפת בטבעיות ואני לא זורם, אבל נהנה מזה וכופה על עצמי לעשות אותו הדבר, הסינטתיות שבזה ברורה [לפחות לי] ואני מרגיש כמו fucking creep ומגעיל את עצמי, כך שאם היא מזיזה את היד שלי מהגב שלה שעה שאני מלטף אותו [מה שלא עשתה לאף אחד אחר, ובצדק] אני קולט כמה אני creep, עוזב אותה והולך הצידה, משתדל להחזיק את הבכי. +200 שנאה עצמית). כל זה קורה כי אני לא מצליח לזרום, ואני לא מצליח לזרום כי אני לא מסוגל כרגע לתפוס ביניים, רק מצבים אבסולוטיים, בינאריים, וזה בגלל הדפיקות שמנחה אותי.

זה מביך, אבל המצב הזה הוא-הוא שנותן לי את התחושה שאין מוצא. זה הסיבה שחשבתי להתאבד. נדמה לי. אני שוחה בביצת החומצה הזו כ"כ הרבה זמן שאני כבר לא באמת יודע. לא באמת זוכר הכל.

עכשיו אני רק חושב על מה הייתי אומר לו לו עכשיו היה הרגע. לו עכשיו הייתי יודע שיש לי עבודה שאני מסוגל להתקיים ממנה לבד, בלי תמיכה ממנו.

אתה דנת אותי לחיים האלה. אם רק היית מודה, מוקדם, שאתה מבטל אותי, ולא בצדק, זה לא היה קורה. אתה ביטלת אותי, וכשכעסתי שאתה מבטל אותי הכחשת. הכחשת שאתה מבטל, ובכך ביטלת אותי סופית. תמיד הצגת את זה כאילו אני ממציא, כאילו אני כזה רגשן שאני לוקח הכל נורא קשה (אם אני לוקח דברים קשה, יש, כנראה, מה לקחת בכלל, לא? אז אתה כן מבטל משהו, נכון?) ומגזים, ושאתה לא מבטל אותי ושהכל בסדר. עשית בדיוק מה שעושים בכל משטר דיקטטורי, ומנעת מהעם את הזכות למחות. הזכות למחות היא המוצא האחרון ממצב של חוסר שביעות רצון, וכשהורגים את זה, הורגים את הסיכוי לשביעות רצון. אתה דנת אותי ליאוש. פלא שהתבגרתי לדכאון? דיכאת אותי. ואדם מדוכא לא יכול באמת לעשות כלום. כולם אמרו עליי תמיד שיש בי המון פוטנציאל. עוד אומרים את זה קצת. מי יכול לממש פוטנציאל כשמדכאים אותו? כשמדכאים אותו רוחנית, כך שאחרי כמה זמן הוא כבר מדכא את עצמו, לבד? עשית ממני לוזר. יכול להיות שלא נולדתי לוזר, כמו שהתרגלתי לחשוב, אלא שעשית ממני לוזר. עכשיו כבר לא נדע, כמובן. עכשיו אני לוזר. עכשיו אני לא מסוגל לעשות שום דבר שיקדם אותי, כי אין לי מוטיבציה. ולמה שתהיה לי? אם אתה יודע שבסוף לא אתה קובע, אפילו ברמה המנטלית, אז יש אפס טעם לעשות משהו. אז עכשיו אין לי מוטיבציה. אז אני לא מסוגל לתפקד באמת. אז אני לא עושה מספיק כסף כדי לקיים את עצמי. אז אני זקוק לעזרה כספית. ואז, סכין-חנית-כידון, אני פונה אליך. ואתה, לא בלי אנחת יאוש מהנטל המאכזב והמיגע שהוא אני, נכנע ונותן. וואלה, תודה. אני, כמובן, כל הזמן עוד חושב (:]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]) שאחזיר לך. את הכסף. כל סכום כסף גדול שאני יכול לחשוב עליו (כל מחשבה על שכזה רק מזכירה לי עוד כשלון). אני מנסה לשכנע את עצמי לחשוב שאני לא חייב לך כלום – שכבר שילמתי, בסבל נפשי, אבל זה לא עובד, אני לא משתכנע. כלאת אותי טוב. אני עוד חושב שמדובר בכפיות-טובה מצדי להגיד לך את כל זה. העניין הוא שזה כפיות-טובה רק אם אני מטיח לך את זה בפנים ואתה נפגע מאוד, כי אתה עזרת לי בלב שלם ומתוך אהבה, ואיפה האהבה שלי? אבל אני אטיח לך את זה בפרצוף, ואתה לא תרגיש שריטה. אתה תמחה את הלכלוך ביד רפה, תבטל את כל מה שאני אומר ותשאר משתומם – "מה עשיתי? על מה ולמה כל הכעס הזה?"

כל הדמיונות האלה, בהם אני ניגש אל דמות של עצמי ומכה אותה עד מוות, חותך אותה בחרב, מחורר אותה בכדורים, חובט בה למרחק בכדור-הרס – רק עכשיו אני מצליח להחליף את הדמות בך. רק – מה אעשה עם זה? אני לא אבוא ואגיד שום דבר, אני עדיין תלוי בך. כמה שנים עוד יתבזבזו עד שאשתחרר? זה יקרה בכלל?

פשוט קלטתי הערב עד כמה דאגה שולטת בחיים שלי. כשקלטתי את זה לא שמחתי במיוחד ולא הוקל לי, אבל אחרי זה המשכתי לחשוב (אלא מה?). וכל הדברים מהחודשים והשבועות והשבוע והימים האחרונים התחברו לי להבנה שהסיבה שאני "לא חי" כמו שאני מרגיש כל הזמן היא שאין לי משאבים מנטליים לחיות (כבר ידעתי) כי אני עסוק ב(עד עכשיו לא יכולתי לשים על זה את האצבע)דאגה. זה לא מושלם, אבל הבנתי שאני עסוק בלדאוג, בעיקר מכסף; כסף, כי כשיצאתי מבית ההורים כל מה שרציתי היה להסתדר לבד, בלי שום תמיכה או אפילו קשר אליהם. הם לא הבינו את זה, כנראה, אבל מבחינתי ברחתי, מתוך כוונה לנתק קשר ולהפוך לישות עצמאית. כמובן שעשיתי את זה בלי שום כלים להסתדר בעצמי, ומאז אני מסתובב בתחושה שאני בן 10 שנתייתם מהוריו ונזרק לרחוב. ומאז אני דואג – "אני אסתדר לבד? לא אסתדר?", ובגלל זה אין לי מס' RAM להכיל גם הנאה, למשל. צריך להיות רגוע בשביל ליהנות, או לפחות פנוי. אני תמיד תפוס. ובגלל זה לבקש כסף מההורים, מה שלא באמת הצלחתי להסתדר בלעדיו, זה סכין בירך כל פעם מחדש.

ועוד לא הרגשתי הקלה, אבל נרגעתי קצת כשחשבתי שא. בקרוב, אולי אפילו תוך שנה זה יקרה, וב. סוף סוף (כמעט) הצלחתי לשים את האצבע על הבעיה הכי גדולה שלי. זה עוד לא מדויק, אבל זה נכון. נעשה לי קצת טוב הערב.

נראה כמה זמן זה יחזיק…

מה תכננתי לעשות? ראיתי את עצמי כמי שמשקיע רק בלוגיקה והיגיון, ובהתאם לקלישאה כמי שמחזק רק את המוח ומזניח את הגוף. ואז הצלחתי לראות את עצמי עם גוף שמוצא חן בעיניי. במקום התמונה הזו, שתמיד מבאסת אותי, התמונה של הגוף שלי אחרי כמה חודשים של חד"כ, אפילו כמו שצריך – התמונה הזו של גוף חטוב שלא קשור אליי, כאילו הראש שלי על גוף של אחר… זה לא משהו שאני באמת רוצה. אני רוצה שהגוף שלי ישקף את האישיות שלי. ופתאום הצלחתי לראות את זה – מין גוף חטוב, בכושר, אבל שלי – לא סתם הכל שרירים או הכל חטוב או משהו כזה, אלא שרירים ואיברים מהוקצעים רק איפה שמתאים לי. אני שלם, סוף כל פאקינג סוף. וכמעט הצלחתי ליצור את הקשר בין ה"אישיות" שלי (שכבר מזמן אין לי איתה היכרות מספיק עמוקה כדי להגיד עליה משהו) לבין הגוף, שזה היה אומר קשר בין האני הפנימי לשאר החיים שלי, שאז הייתי יודע מה לעשות. הייתי מצליח למצוא את הבעיה, לראות אופק, לקבל תקווה ומטרה וכיוון ואשכרה לצאת לדרך חדשה.

ועכשיו אני יושב וקורא את מה שכתבתי ושוב נגעל מעצמי, מהפאטיות ומההתבכיינות ומההכל, וניצוץ המוטיבציה לעשות משהו שהבהיר אצלי נקבר תחת 100 קילו עפר. לא יודע לצאת מהמעגל הזה.

ועכשיו, אחרי שקראתי שוב, אני הולך לישון, כשהאצבע המנטלית שלי מחפשת את הדופק של מה שיכול לגרום לי לרצות להשקיע בעצמי. הדופק הזה שהרגשתי קודם, שכמעט והתקרבתי ללנחש מאיפה בערך הוא עשוי להגיע. השאלה הנכונה היא, כמובן, "למה לא להשקיע בעצמי??" (כן, עם 2 סימני שאלה, fuck you). אני מפחד ממשהו? ממה? ממי? לא, זו לא השאלה הנכונה. חוסר המוטיבציה להשקיע בעצמי זה סימפטום צד, הסתעפות, לא חלק מהגזע. אני אפילו לא יודע איפה אני תקוע. אבל גם זה לא חדש, גם בנקודה הזו כבר הייתי.

לחיות ב-esprit d'escalier תמידי זה מצחיק. אתה ממש רואה הכול מולך חוץ מהפואנטה, מגיב בדיליי משתנה (בדיוק משך הזמן בו חלון התגובה המוצלחת פתוח) ובעצם – חי 20 שניות מאוחר מדי.

Long live the king of inhibition! May he reign long enough find the secret of living in the moment, just 1 minute after it makes any difference