אני פשוט חייב לשפוך את מה שעובר לי בראש, לפני שאשכח:
זו האובססיה שלי עם האמת – זה מה שמחרפן אותי. לפי זה אני שופט אנשים (זה לפחות אחד המדדים החשובים) – לפי הנכונות שלהם להכיר באמת, במציאות שמולם (בד"כ ברמה אישית, אבל לא רק). זו השריטה שאני מביא מהבית, הללמוד-מטעויות-ההורים-שלי שלי.
כל זה מוביל ל-2 דברים:
א. אני הופך ונעשה למישהו שמתמחה בלהרוג את הקסם – לגלות את הטריק של הקוסם, להפריך מדעית את האגדה וכאלה. ואח"כ אני מתפלא שהחיים מרגישים לי יבשים…
ב. אני הולך ומתרחק מלהגיד את האמת ומלעשות את האמת. אולי מרוב שראיתי כמה רע מגיבים אנשים לאור ניאון קר שמכוון נון-סטופ אל הסיטואציה, מבחוץ – והם מגיבים כך בצדק – אני בטוח ש"האמת שלי" "חזקה מדי", ושותק כדי לא לפגוע. האמת היא שהיא לא "חזקה מדי" – היא מעיקה מדי. היא הורגת את הקסם. ואחרי שהתחלת לנקב את בלון ה"קסם", די מהר יוצא ממנו האוויר – והאווירה בהתאם… ואם כבר מישהו מפחד מהשפעת "עוצמתה" זה אני, כמובן.
חוץ מכל זה, לפני שאשכח – יכול להיות שעליתי לפני כמה ימים על התשובה האמתית שלי ל"מה אתה באמת רוצה לעשות", ואם כן אז התשובה היא "להוביל ולנהל מהפיכה". עוד לפני הבעיה של "איזו מהפיכה? באיזה תחום?" ישנה הבעיה של להודות בזה בלב שלם ו/או להיות בטוח במאה אחוז שזה זה. אחד הדברים שאני לא מצליח להוציא מהם את הקסם זה הרעיון לפיו כל המקצועות שאני לומד, אם באופן עיוני אבל בעיקר אלה שבאופן מעשי – כולם מסתובבים סביב אותו נושא. אף שאני שונא את עצמי על שבאף אחד מהמקצועות אני לא משקיע מספיק כדי להיות למקצוען, אשכרה מנחמת אותי המחשבה שהמעט שאני לומד בכל מקצוע הוא רק פרגמנט מ-skill set שלם שיגדיר את התפקיד שלי באותה מהפיכה. מסתמן כרגע – קצין תקשורת.
