הראיתי למישהי שאני מעריך משהו מצחיק. היא אמרה שזה נורא. זה משהו שאמור להיות מצחיק בנוראיותו, אז לא הייתי בטוח אם היא נהנתה מזה או פשוט חשבה שזה נורא. במקום לחשוב "איזו מטומטמת, מה היא מבינה", חשבתי "אני מטומטם, what was I thinking?". מתי כבר יהיה לי בטחון עצמי? היה לי אי-פעם? יש לי סיכוי בכלל? אני אמור לעשות דברים ולהצליח בהם, ובכך לבנות את הבטחון העצמי שלי; רק שאין לי בטחון, אז אני לא עושה כלום ולא בונה שום בטחון. לא, במקום לעשות דברים אני יושב וחושב "מה אני צריך לעשות?". הכי הרבה שאני עושה זה לכתוב כאן, וזו עשייה שרק מערבבת אותי יותר בדכאון שלי.
הפעם האחרונה שכתבתי כאן הייתה ב-19 באוגוסט, ובערך חודש אחרי זה מישהו שלח לי מייל. מישהו שאשכרה קרא כאן שלח לי מייל. הוא כתב שהוא מזדהה עם דברים שכתבתי, והודה לי (הוא גם כתב "אם אתה משום מה אוהב את מה שכתבתי, או חלק מזה, אז את יכול מבחינתי לפרסם את זה", אז זה בסדר). אז תודה לך על זה. זה מוזר, אבל זה היה נעים, האמפתיה (וגם, לא אשקר, ההערכה).
ייתכן שאדם נורמלי היה שואב מדבר כזה יותר כוח/הרגשה טובה, אבל אני עקשן. אני באמת, כמו שניסו אנשים לומר לי, מתעקש על להרגיש חרא. אני ילד קטן ומפונק שעושה דווקא למישהו. אני לא ממש בטוח למי, למה או באיזה נושא בדיוק, אבל יש בי משהו שלא מוכן לעבור לסדר היום. אני לא יודע על מה, אבל סדר היום ממתין שאתפנה אליו כבר הרבה שנים. הדווקא הזה לא משפיע על אף אחד, אף אחד לא מתרגש מזה (כי אף אחד, כולל מי שזה מכוון אליו, לא רואה את זה ו/או לא רואה את זה ככזה), כך שזה לא מביא לי תוצאות רצויות. מצד שני, זה כן, בסופו של דבר, גורם לי לתסכול ולדכאון. זה לא אומר שאני מפסיק עם זה. התחייבתי לדווקא הזה ואני ממשיך איתו, גם אם זה אומר שאני זורק את החיים שלי לזבל. אני כבר לא יודע למי אני עושה דווקא, באיזה אופן בדיוק ו/או על מה אני מוחה, אבל אני יודע לעצור את החיים שלי בהתאם לתכנית המתאר של הדווקא, ואני ממשיך. ועצם זה שאני כבר לא זוכר את הפרטים המקוריים מקשה עליי להפסיק. הצלחתי ללכוד את עצמי. אולי זה מסביר למה אני לא באמת רוצה כלום – כי הדבר היחיד שאני רוצה הוא שהדווקא הזה יעבוד, קרי שמי שזה מכוון אליו יעשה או יפסיק לעשות משהו. זה הדבר היחיד שאני רוצה, אני לא יודע מה זה, אז אני לא רוצה כלום. יש אנשים שאין להם, והם מתאמצים וטורחים עד שיש להם. לפעמים גם אז אין להם. יש אנשים שנאבקים על להשיג. לי יש לא מעט וזה לא מעניין אותי, כי זה לא הדבר הזה שאני רוצה. כמו ילד מפונק שדופק tantrum באמצע הקניון.
לא פלא שאני שונא את עצמי, אני שונא ילדים מפונקים.
