ועכשיו נראה לי שהבעיה היא פרפקציוניזם. שאני כ"כ נעול על מושלם או לא-כלם, שאני לא מתחיל משהו אלא אם אני בטוח שייצא מושלם. ואין כמעט שום דבר שנראה מראש כאילו ייצא מושלם, אז אני לא עושה כלום. בשביל שדברים מסוימים יצאו בסדר, אתה צריך להתאמן, והרבה. להתאמן, לעשות הרבה פעמים לא-משהו ורק אחרי המון המון נסיונות שייצא בסדר – זה ההיפך מלהחיל ישר במושלם. אז אני לא עושה דברים שדורשים אימון. אח"כ, כמובן, אלה דברים שאני רוצה לעשות, אבל חסרות לי איזה 10 שנים של אימון, כך שנקודת הפתיחה שלי (במיוחד מול אנשים אחרים) גרועה מהרגיל, אז הסיכוי למושלם קטן עוד יותר, ואז – בכלל אין למה לטרוח.
אבל הכי נורא זה שאני לא יכול לדבר על זה עם אף אחד, כי אני מתבייש. אני מתבייש בזה שה"בעיה" שלי כ"כ עלובה, כ"כ בעיה של אנשים שאין להם בעיות, שאני מרגיש כמו זבל מפונק לבוא לאנשים ולהגיד "אני בדיכאון ולא יכול לעשות כלום עם החיים שלי כי לא הכל מושלם כל הזמן". או, אולי, הכי נורא זה שאני לא מצליח להביא את עצמי לקבל טיפול כמו שצריך, כי א. זו בעיה כ"כ כלומניקית, כ"כ בעיה של פינוק שאני צריך פשוט להתבגר ולהתגבר עליה בעצמי, וב. מה הסיכוי שאמצא מטפל/ת שי/תבין אותי בדיוק וי/תעזור לי בדיוק? אני בקושי מצליח להסביר לאנשים (כשאני כבר מנסה בכנות) מה הבעיה, אז ללכת לפסיכולוג, לספר לו הכל, לבוא אליו בשבוע שאחרי, להמשיך לבוא ולנסות לעבור שם איזשהו תהליך, רק בשביל לגלות אחרי שנה שזה לא זה? שזה לא עובד, שהוא לא קלט בדיוק-בדיוק מה הבעיה שלי, לא הצליח להוציא ממני את הדברים שאני לא מעז לומר לעצמי, הסתמך על האבחנה העצמית שלי, אותה הסברתי לו לא-ברור ולא-נכון והתאים לזה טיפול, שלא עובד? ואז מה, לנסות שוב? hell no. או מושלם, מההתחלה, או בכלל לא.
אני מכור למושלם. כמו סם. ברגע שטעמת קצת מושלם, שום דבר אחר לא שווה את המאמץ. למה להתאמץ אם כל מה שתקבל בסוף זה "סבבה"? אפילו אם תקבל "ממש טוב", זה אף פעם לא יהיה "מושלם", אז למה לטרוח?
אוגוסט 20, 2011 בשעה 23:33 |
כי זה מה יש. יש הכי טוב שאתה יכול, יש חיל ורעדה לפני שעושים משהו, כי רוצים שייצא יותר טוב שייצא מושלם, מה שייצא? רוצים שהתהליך עצמו עוד לפני התוצאה יהיה מושלם!, ויש אכזבות, ויש לעבוד על לקבל שככה זה וכנראה שגם הטוב שיוצא – או הסבבה, או החרא – הוא מספיק טוב ואולי אפילו ממש מצוין. ולפעמים החרא או הטוב או הכמעט מושלם הוא חרא. שיט הפנז. אבל לעשות. ומן הסתם אתה עושה.
ולהיפך, זה כן בעיה אמיתית וממש לא עלובה, בעיקר כי אין פה פתרונות ברורים. כי הדרך שלך היא לא הדרך של מישהו אחר.
ספטמבר 13, 2011 בשעה 19:56 |
אין לי מילים, זה בדיוק, אבל בדיוק… כ"כ נכון!
כמו שאמר המשורר:
sad but true…