כשאתה מפגין פיצול אישיות יש לך יותר מה לומר, מן הסתם…

מדהים! לא יאמן.

היא בסך הכול התקשרה אליי ביום שבת. זה הכול. שמחתי והתלהבתי לקבל ממנה טלפון, ועוד יותר הכשהיא אמרה שלא נפגשנו הרבה זמן ושבא לה להפגש לשתות משהו בראשל"צ. כל זה היה אחלה, אבל אז התחלנו לדבר על הקשרים הזוגיים שלנו. אני אמרתי שאני גר עם ההיא, אבל שנינו בכלל-בכלל לא חושבים להישאר ביחד (ואני רק כמעט בטוח…). היא אמרה שהקשר האחרון ששמעתי עליו החזיק רק כ-3 חודשים ותם. באותו הרגע עברנו מ"אחלה" ל"אושר צרוף", וכל מה שעוד לא עלה בי מה-crash שהיה בזמנו הגיע, התמקם והתחיל להכין אוכל – היה ברור that it's here to stay. אמרתי לה שהערב נשמר מראש לזאתי ולחבר מחוץ-לעיר, כך שאני מוכרח לברר איתם קודם אם מתאים להם לנסוע לראשל"צ (מי עושה את זה? מי מזמין חברים אחרים במקום פשוט לומר "היום אין מצב, מה לגבי מחר?"?). מזל שגם היא הייתה חלק מהשיחה ואמרה שאם לא – אפשר בשני. Joy!

החברים, כצפוי, לא רצו… קבענו לשני. היה מאכזב לגלות שהערב נגמר בעישונים בבית (אני וההיא) ובשתייה באותו פאב מנומנם (החבר מחוץ-ל). No matter – יש את שני! יהההההש, שני! אפילו לא שמתי לב כמה משופר היה מצב-הרוח שלי בראשון. בשני אני מתקשר לאשרר – ונדקר: "אני לא בטוחה מתי אסיים לעבוד היום… אם בשעה סבירה אז סבבה.". היא לא נשמעה אופטימית…

אח"כ הלכתי עם ההיא למצוא לנו דירות. אנחנו מחפשים לגור עם שותפים, ומגיעים ביחד להתרשם ולהתחרות (אבל באמת שברוח הכי טובה שאפשר). בדירה הראשונה היה נחמד, אבל לא שָׂמֵחַוֹפשי מספיק לא זיהיתי טולרנטיות למלנכוליה. הם נראים ס

————————————————————————————————————-

יופי. כל ההמשך שכתבתי נמחק, איכשהו. טוב, ממילא לא סיימתי את זה וממילא כבר החלטתי שלא לסיים את זה. הפואנטה הייתה שגיליתי כמה חסר לי בחיים משהו ברור שאני באמת רוצה, משהו ברור לרדוף אחריו. זה לא משנה, ממילא אני שוב מרגיש חרא. אני מרגיש שכל החיים אני עמל על לטפח בעצמי משהו מיוחד, משהו יפהפה, ושאף אחד לא רואה את זה אצלי. אףך אחד לא שם לב שזה קיים. די מצחיק, בהתחשב בכך שזה משהו שקשור בתשומת לב לפרטים קטנים ולמשמעותם (אני לא יודע להגיד מה הדבר הזה בדיוק. זה לא אומר שזה לא כאן).

לפחות ברור לי סוף-סוף מה פשר הדחייה הזו שאני חש בבואי להיות סטודנט, ממש דחייה חזקה באופן בלתי נתפס כמעט כשמדובר בעבודת בית – זה כי אני לא רואה איך הלימודים האלה יוציאו ממני את הדבר הזה סוף-סוף, באופן מלא. לא ראיתי איך כשלמדתי ביסודי, לא בתיכון ולא באוניברסיטה. אני רוצה להתעסק בו, בדבר הזה שאצלי, אבל אני לא יודע להגיד לעצמי מה זה ו/אילו חיים יגישמו את העיסוק בו באופן שיעשה לי טוב. זו הסיבה הכי גדולה שאני שם את החיים שלי ב-hold – עד שאדע מה זה ו/או אדע מה לעשות עם זה.

נמאס לי לדעת שאחרים לא מרגישים דחף לעזור לי לגבש את זה כשהם רואים כמה קשה לי וכמה החיים שלי תקועים ומבולגנים. אתמול הלשעברית דיברה הרבה, חשפה הרבה רגשות ואף סיפורים מזעזעים קלות מהילדות, ובמהלך כל זאת היא תיארה משהו של אימא שלה: היא נהגה (ועדיין נוהגת) לעזוב הכול אם הרגישה שאחד הילדים צריך טיפול. שמעתי אפצ'י קטון? הכול נופל מהידיים ורצים לחדר עם טישו. אח"כ היא לא הבינה איך הילדים והבעל לא מגיבים בקיצוניות דומה כשנראה שהיא צריכה משהו. "היא לא קולטת שאחרים לא רואים בהתנהגות כזו, התנהגות קיצונית למדי, משהו חיובי וחיוני. זו את, אימא, אין לך מה לצפות ליחס זהה מאנשים אחרים, לדעתם זה מוגזם" (בתמצות, +-). הסכמתי איתה ואני עדיין מסכים איתה. בגלל זה אני מרגיש עוד יותר אידיוט כשאני מצפה מאחרים לכאוב כשלי כואב ולנסות לעזור כמו שאני עוזר. ההבדל הוא שכשהילדים קיבלו מאותה אם התייחסות מיידית לכל צורך, הם ראו בזה משהו מוגזם, אפילו תו"כ שקיבלו את אותו היחס (לא שהם לא ניהנו ממנו, אבל הם ראו בו משהו מוגזם). אני לא זוכר שהרגשתי שאנשים מרגישים שזה מוגזם כשעזרתי להם לקבל פוקוס ופרספקטיבה על החיים שלהם, כולל הבעיות שבהם.

טוב, אבל אולי פשוט לא ראיתי. יכול להיות שזה ככה, ושאני כן מגזים, ושאני נותן יותר מדי ואז מצפה ליותר מדי. יכול להיות שהתפיסה שלי את ההתנהגות הזו, ככזושעושה אדם המתרגל אותה לטוב מאוד ולפיכך, משהו שרוב האנשים (בטח אלה שמתיימרים להיות רגישים לצרכי סביבתם ו/או אכפתיים) אמורים לשאוף אליו, היא לא-מציאותית. מוגזמת. היא בטח לא יעילה, ולזה אני אמור לשים לב – למה שיכול לקדם אותי, לתרום לי, מה יהיה יעיל. אבל אז נשאלת השאלה – יעיל למה? מה אני רוצה להשיג? לאן אני רוצה שזה, או כל דבר אחר, יקדם אותי? כי אם הגישה הזו לא יעילה, אזי יש לזנוח אותה, לא כך? ואם אכן כך, יש לי בעיה בבואי להתמקד בעשייה שתקדם אותי: מה שאני רוצה זה להתקדם לשם, לעולם שבו לתפיסה הזו שלי יש חלק מרכזי, חיוני. אם זנחתי אותה, אין לי לאן להתקדם. אין מקום שאני רוצה להגיע אליו. תכלס – אין לי מוטיבציה לעשות משהו עם החיים שלי, והמשמעות של זה – אין לי מוטיבציה לחיות. אז שוב חזרתי לאותו המקום אליו אני מגיע תמיד. Oh, joy.

אבל כל זה לא באמת משנה. לאף אחד לא באמת אכפת איך אני מרגיש ולמה, לאף אחד לא ממש-ממש-ממש חשוב שאני ארגיש טוב עם החיים שלי עצמם. אני מתחיל להיזכר במה שתמיד חשבתי – אני אכן גרגר אבק ברוח, ואני אכן לא-משנה. אם לא הייתי קורה מעולם – שום תמורה אדירה לא הייתה חלה בהיסטוריה. אפילו לא בהיסטוריה האנושית, של כדור-הארץ, בטח שלא ביקום. אבל אני לא צריך ביקום, ממש מספיק לי להשפיע בקנה-מידה עולמי. אבל אי-היותי לא משנה אפילו בקנה מידה של השכונות שבהם גרתי בחיי. אפילו לא בקנה מידה של האנשים שהיו קרובים אליי בחיי (חוץ מאשר לרעה, אולי), אפילו לא המשפחה שלי. באמת שאם לא הייתי מעולם, לא היה הבדל.

כ"כ שמתי לשמוע ממנה כי היו פעמים, כשהייתי איתה, שהרגשתי שהיא מקבלת ממני משהו נהדר שהיא לא מקבלת הרבה. קיוויתי שיבוא היום וזה יהיה משהו נהדר במידה ובאופן שהיא לא ראתה בשום מקום אחר, ואולי אפילו שלא תראה. אבל חוץ מזה שהיא תרצה אותי כמו שאני רוצה שירצו אותי, חשוב גם שארגיש ככה כלפיה. והאמת – אני לא בטוח שאני לא מרגיש ככה כלפיה. נורא רציתי הזדמנות לנסות, אבל אם אני אמור לקבל אחת היום (אולי ניפגש הערב) – יכול להיות שאפספס אותה, פשוט בגלל שעכשיו אני מרגיש שאין לי מה לחפש אצל אף אדם ושאני צריך להכחיד ממני את התקווה הזו. כרגע, אני מרגיש שהכי יעיל יהיה לשרוף את המודל, השברירי גם ככה, של אותה ישראל אחרת אליה אני עורג, לחזור בוער ולחרוך את דרכי אל ובנבכי ההדוניזם – ההנאה האחרונה שנותרה למי שאיבד את המטרה לחיים.

————————————————————————————————————–

רגע, רגע! ידעתי שזה מוזר – איפה כל רגשות-האשם? ממתי אין לי רגשות-אשם?? אז אל דאגה, הנה:
מי אני שאוותר על החיים; החיים הנוחים שחיילים נהרגו שיהיו לי, החיים הבטוחים שהוריי התאמצו ועודם מתאמצים שיהיו לי, החיים הקלים שכל עניי, חולי, חלכאי ונדכאי העולם היו מתים לקחת ממני. מי אני? אז כמו שאמרנו קודם, אני לא-משנה, אני לא-איש, אבל – עכשיו הבנו שזה, לכשעצמו, לא מקנה לי את הזכות לוותר על החיים. או! יופי, עכשיו אני באמת מרגיש טוב.

שָׂמֵחַ

תגים: ~אהבה~, אפסיות הקיום, אשם, התקוות המעוותות של הלוקים בנפשם, התרגשות, יעד, יעדים, כעס, לוותר על החיים, נפש, עצבני, פרפרים בבטן, רגשות-אשם, תסכול